אני כבר יודעת שכשתגיעו לאמצע רשימת המרכיבים תגידו "איכס, מיונז!" כאילו זאת מילה גסה שכשנתקלים בה, עושים פרסה ומחפשים מתכון אחר. המיונז הנורא נחשב למזיק ולמיותר, משמין, לא טעים, כמעט גס רוח. אבוי למי שיעיז להמליץ על מתכון כאשר הוא בין מרכיביו. את האמת הזאת למדתי לפני יותר מ-10 שנים, כשפרסמתי פוסט-מתכון באתר אוכל כלשהו. כותרתו "עוף בפלפלים" אומנם פיתתה קוראים, אך אלה שנכנסו נדהמו לגלות כי לעוף ולפלפלים יש להוסיף בין היתר, שתי כפות גדושות של מיונז, רחמנא ליצלן.
הפידבקים לא אחרו לבוא ולקטול: "זאת חובבנות לשמה! הנגמרו מתכונים נורמליים שאת ממליצה לנו על אחד שכזה?", "למה להרוס עוף עם הרעל הזה?!", "התדעי למה מתפרק הדבר בבישול? עדיף שלא תדעי..." המתקבק הישראלי ידוע בדעותיו הנחרצות, וזה בסדר, כי גם אני לא מוותרת בקלות על מה ששלי. אם זה טעים, אין כמעט סיבה שלא לאכול את זה.
לפני זמן מה, חמותי הגישה לנו פשטידה. היא הייתה רכה ואוורירית, עם בצק טעים במיוחד שגרם לי לפתוח את פנקס הרשימות שלי ולבקש מתכון. "ביצים, קמח, טונה, בצל, מיונז..." היא פירטה כבדרך אגב. ואני נשנקתי "מיונז?". "כן", אישרה כאילו אין בכך דבר והמשיכה בשלה. ואני, לקח לי חודש שלם לנסות ולהכין את המאפה בבית. הכנתי, הוא נגמר כשעתיים אחרי. יושר עד לפירור האחרון. וכל מה שיש לי להגיד עכשיו: זה טעים לכם? תאכלו.
1. מחממים את התנור ל-170 מעלות. מרפדים תבנית אנגליש קייק או תבנית 20X15 ס"מ בנייר אפייה ומשמנים אותו.
2. קוצצים דק את הבצל. מחממים את השמן במחבת ומטגנים את הבצל כעשר דקות, עד להשחמה. בדקה האחרונה מוסיפים את המלח והפלפל ומערבבים. מורידים מן האש ומעבירים לקערה.
3. מסננים את הטונה ומוסיפים לקערה עם הבצל. מערבבים ושומרים בצד.
4. טורפים את הביצים בקערה. מוסיפים את הגבינה הלבנה, המיונז והמלח ומערבבים לתערובת אחידה.
5. מנפים פנימה את הקמח התופח ומערבבים רק עד להטמעה.
6. מעבירים מחצית מכמות הבלילה לתבנית ומיישרים לשכבה אחידה. מעליה, מסדרים את המלית כך שיוותרו שוליים (כך הבצק יוכל להתחבר). מעל יוצקים את יתר הבלילה ומיישרים.
7. אופים 30-40 דקות (תלוי בתבנית שבחרתם) עד שהמאפה שחום וקיסם שננעץ במרכז המאפה יוצא נקי. מוציאים, מצננים מעט, הופכים על צלחת הגשה ופורסים.