אם בהתחלה היינו מתבדחים על אגרני נייר הטואלט והשימורים, האווירה של השבוע השני עשתה את שלה ולאט מצאתי את עצמי מול חרדה מתגברת שאיימה להשתלט על השייט הקליל שלי בנהר השגרה. המרוץ אחרי העבודה, הלימודים המקוונים של הקטנה, הניקיון, הבישולים וגם מעט הדברים שנהניתי לעשות עבור עצמי, התיש אותי בחוסר המציאותיות שבו. חיכיתי שתיכף משהו יפול ויקח אותי איתו.
ואכן כמה דברים נפלו - אבל בניגוד למצופה, הם חירבו דווקא את הייאוש שהחל להיווצר. שעות העבודה שהוכפלו, הוסיפו לתחושת ערך לדבר שנראה ביומיום חסר תועלת. גם ההבנה שלפחות בנתיים יש לי משהו מאתגר לעשות נפלה על חוסר מוטיבציה כללי. הבישול היומיומי ליכד אותנו לארוחה משותפת, נטולת מסכים. הניתוק החברתי דווקא הבליט את האנשים שהקשר איתי היה חשוב להם.
כל מה שהיה דרוש לי כדי לבלום את הידרדרות מצב הרוח הייתה הודעה אגבית אך מאפסת של מישהי כי היא דווקא נהנית... ופיצה. עצם האפשרות להכין לעצמי סוג של פיצה בשבע בבוקר, בלי טיפים לשליח או המתנה מייגעת לבצק שמרים, עושה לי את היומיום. מזל שהצטיידנו בעשרים קופסאות של עגבניות מרוסקות.
1. מניחים את פרוסת הלחם במרכז הצלחת ומורחים אותה בעגבניות מרוסקות. מוסיפים את הפסטו והשום ומורחים בשכבה אחידה.
2. מתבלים במלח ובפלפל. מסדרים את הפטריות ואת הבצל ומכסים בפרוסת גבינה.
3. מכניסים למיקרוגל לדקה. מחממים מחבת נון סטיק יבשה או משמנים קלות מחבת רגילה.
4. מוציאים את הלחם מהמיקרו, התחתית שלו תהיה לחה והגבינה נמסה מעט. מעבירים למחבת ומכסים. קולים על אש קטנה מאוד כ-3 דקות או עד שהתחתית פריכה ושחומה והגבינה נמסה לגמרי. משתדלים לא לנגוס מיד - זה חם!