ככה סתם באמצע יום שבת, החלטתי להכין מרק ירקות. פתחתי את המקרר בחיפוש אחר מתנדבים לככב ביצירת הפאר שלי ומיד קפצו לידי מספר מועמדים. הבצל סיפר בהתלהבות על מרק משפחתי בשם "שלושת הבצלים", והאיץ בי לקחת את אחיו הסגול ואת אשתו הכרשה. הכרוב הזכיר לי את ימי המלצרות בה אחת המנות המבוקשות ביותר הייתה מרק כרוב עם פלפל אנגלי. החצילים לא דיברו הרבה, הם היו קלויים, אבל נוכחותם העלתה מחשבות על מרק חציל קלוי קרמי ועשיר. בסוף הוחלט ברוב הדר על מרק שומר: בריא, טעים ועם טוויסט מפתיע. כמיטב המסורת המרקית, לפני הכול הוצא סיר 5 ליטר מהמקרר. האש הודלקה, השמן חומם ואז התחיל האלתור.
הראשון שנקצץ היה הבצל, כך התחילה כמעט כל מנה ברפרטואר שלי ולא הייתה סיבה לשנות את זאת עכשיו. אחריו כמעט על אוטומט נכנסו סלרי וגזר, השילוש הקדוש של מירפואה. הכול עורבב, תובל וחיכה למשתתפים נוספים. הכרשה עמדה על כך שעליה להצטרף גם כן, אם הבצל נכנס אז אין סיבה שיוותרו עליה. לא התווכחתי וקצצתי אותה לאחר כבוד. אחרי הכרשה, התפרצו הקישואים למתחם המרק ואחריהם כבר לא יכולתי להשתלט על שרשרת הירקות.
הסיר כבר עלה על גדותיו וביעבע בחשיבות עצמית. כל הירקות השתכשכו בפנים והעידו כי הם מרוצים לאין שיעור. פניתי לשיש כדי לאסוף את הבלגן והקליפות שהשאירו ופתאום שמעתי צחוק מתגלגל. "נו, איך מרק השומר שלך? הייתי אומר שחסר בו קצת... אהמ שומר". אמרה פקעת ירוקה על השיש. מבט מהיר לסיר, גילה שאין בו מקום אפילו לפטרוזיליה שלא לומר לפקעת שמנמנה וגדולה למדי. "לא, לא!" המשיך השומר, " אני לא נכנס לשם. אני רוצה מנה שאוכל לככב בה, לא הערב רב הזה. בואי ננסה את התנור".