"זה הכול עניין של שיווק", ניסיתי להסביר לחצי שכיווץ את שפתיו בספקנות. "לא יודע, לא משנה מה תגידי, אין מצב שהיא אוכלת את זה". הוא ענה וסגר את המכסה של הסיר. נחושה להוכיח את צדקתי פניתי לפיצקית שלא חשדה בכלום. "את יודעת מה יש לי בסיר? משהו ממש ממש מגניב (כן, אני יודעת, זאת לא מילה שמשתמשים בה כשמשהו באמת מגניב, אבל היא עוד לא יודעת את זה). במקרה, נשארה לי פסטה של דינוזאורים!" עיניה נפערו וידעתי שקיבלתי את מלוא תשומת הלב שלה, או לפחות היא שיתפה פעולה איתי המתלהבת כדי לא לבאס. "ואת יודעת למה זאת פסטה של דינוזאורים? היא עשתה "לא" הססן עם הראש. "כי זאת פסטה ירוקה! שכל מי שאוכל אותה נהיה חזק ובריא... למה את חושבת שהדינוזאורים חזקים וגדולים? בגלל שהם אוכלים את הפסטה הזאת!". מיד ביקשה וקיבלה צלחת וחיוך של אמא מרוצה מעצמה מאוד. "חמוד, העניין של הדינוזאורים," העיר החצי בין ביס לביס, עדיין לא משוכנע.
בבוקר למחרת קיבלתי את ההוכחה שהשיטה עובדת: הפיצקית באה אליי ושאלה בלחישה בנימה ערמומית אם נשאר מהפסטה של הדינוזאורים כדי שיהיה לה כוח לכל ענייני הגן. ניצחתי? אני חושבת שכן.