עמוק בתוך כל ילד רוסי של שנות ה-80 חבויה פובייה מדייסה. דייסת שיבולת שועל דביקה עם ריבה, דייסת סולת נוזלית מידי או מליאת גושים, דייסה בתוך חלב חם עם קרום - כולן עשו את המוות לנפשות רכות שרק רצו להימלט מארוחת הבוקר בגן. שם, מי שלא סיים מהצלחת, פשוט לא קם מהשולחן ונאלץ לחזות בנמסיס שלו מתקררת והופכת לגועלית יותר ויותר. רבים ניסו להמתיק את הגלולה בסוכר או בריבה אבל זה לחלוטין לא שיפר את המרקם. אחרים חיפשו את הישועה במלח. הנועזים החביאו אותה בתוך הכיסים, אך ללא הועיל, היא חזרה והופיעה על השולחן מידי יום ביומו.
בין כל הזוועות, הייתה דווקא דייסה אחת שבלוטות הטעם שלי למדו לאהוב, הכוסמת. חסרת טעם ביום הראשון היא הפכה לפריכה ומלוחה ביום שני, בזכות החימום מחדש במחבת ברזל עצומה. ואם הופיע עליה פינוק בדמות קוביית חמאה, הארוחה הייתה הופכת למשתה מלכים.
בזכות הזיכרון הלא מחמיא מעולם הדייסות, הוא נחסך כמעט לגמרי מהפיצקית הפרטית. אולם בביקור האחרון, היא ביקשה לאכול את הדבר המוזר הזה שסבא אכל. הדבר המוזר התגלה כדייסת כוסמת בחלב. אני הייתי ספקנית, אבל היא חיסלה בהנאה שתי קערות שלמות, כאילו פיצתה על השנים בהן הדייסות נחסכו ממנה. טוב, כנראה שטעמים אהובים זה בגנים...
* כשמחממים שוב את הכוסמת, כדאי לעשות זאת במחבת חמה עם מעט שמן.