לא ציפיתי לגדולת מהחופשה שלנו. היה ברור מלהתחילה כי נחיה על ציר מקור מים - מזגן - מקור מים ולא העזתי לקוות לחוויות קולינריות ותרבותיות מפאת הרכב המשתתפים. וכי למה לפתח ציפיות אם השליש הזעיר אך הקולני בהרכב נוטה להימשך לסוג מזון אחד מסוים לאורך חודשים ולפסול את האחרים בהנף יד?
התבדתי, למזלי (ולמזלה, לא פחות). באחד הערבים, הרגשנו נועזים במיוחד ונכנסו למסעדת דגים מומלצת. הזמנו מאזה דגים זוגית ומנת שיפודים עם צ'יפס לשליש בעל העיניים הגדולות והרעבות. צלוחיות המאזה מלאות דגים ופירות ים בשיטות בישול שונות, החלו להגיע לשולחן ולעורר עניין גובר במזמינת השיפודים. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו עם מאזה זוגית מחולקת לשלושה, מנה שלמה ארוזה הביתה ואמא אחת גאה, שמתכננת לספר לכל העולם שהפיצקית שלה אוכלת דיונון ושות'.
הלקח השני שנלמד לא רחוק מהארץ הוא שפשוט זה יותר טוב. השארנו את החוויות המורכבות לאחרים ופנינו לכפר מבודד. לא מתוך אידיאולוגיה כלשהי, פשוט הייתה שם בריכה והבטחה לשקט. שחינו עד שהשפתיים היו בגוון כחלחל, בישלנו אוכל של בית ואכלנו אותו בחוץ עם מפת כוכבים מעל. לא היה יכול להיות פשוט מזה. אפילו הצלי ה"סופר מקומי" שקיבלנו בטברנה ליד הבית היה פשוט, אף לא תבלין מיוחד אחד. רק בשר, כמה ירקות ופלפל שחור. ובכל זאת היה נהדר, הצלי, הטיול וזכות להבין את זה לפני שנגמר.
* כמו כל צלי, הצלי הזה טעים יותר למחרת.
** לא יקרה כלום אם תחליפו את הדלורית בבטטה או תשתמשו בפלפלים בצבע אחיד.