"חכי ליום ראשון, אולי אז תגיע סחורה" אמר הסדרן בסופר ופנה לעיסוקו באזור החצילים. עמדתי מול המדף העצוב של הבצלים כלא מאמינה. לא נותר לי חצי גלד בצל בבית ובמקביל חיכה לי בשר מופשר על השיש וציפה לבן זוגו הקבוע שבחר להיעדר מהמלאי. יצאתי מהחנות וחזרתי למטבח, שם כבר התחיל הכאוס הגדול. המצרכים יצאו לקדמת השיש, קפצו מהמדפים ונטשו את מגירות המקרר. "החבר שלך לא יגיע", בישרתי לחצי קילו טחון בטמפרטורת החדר. "את בעצם מספרת לי שאין לי סיכוי להיות קציצה", נאנח. " נו שוין... אז אולי בולונז?" הציע ופזל לעבר הספגטי ששכב בהפגנתיות בזווית העין.
"שום בולונז! מה, אתה רוצה להשאיר אותי עם סלט ריק לארוחת הערב?" התרעמתי, שכן הספגטי שמור אצלנו לאוכלת פחמימות הקטנה ולאורחים מזדמנים. מה גם, שהמחשבה להפוך חצי קילו טחון משובח לרוטב פסטה בינוני הייתה קשה מנשוא. "תכיר, זה חציל. כדאי שתסתדרו טוב ביחד, כדי שלא נתאכזב".
האלתור הציל גם הפעם את ארוחת הערב. המאפה חוסל, בלי לשים לב לחוסרים והבצל חזר לככב במטבחי. מאז הוא נחמד יותר וקצת פחות צורב בעיניים, אולי כי הוא יודע שדברים טובים יכולים לקרות גם בלעדיו.