בתקופה הזאת מסביב ל-1 לינואר משהו באווירה גורם לי להתגעגע לדברים שהיו. לפעמים זה כבד, כמו געגוע לחבר טוב שכבר לא חלק מהחיים שלי ואפילו כוכב נופל או משאלת יום הולדת לא יגרמו לנו לחזור להיות "כמו פעם", לא משנה כמה נשתדל. לפעמים זה געגוע אנוכי לחיים בדירה הראשונה שלנו, כשלא היו לוחות זמנים וחובות והכל נראה רצוף ימי שבת עמוסי טיולים וספונטניות. ולפעמים אני פשוט מתגעגעת לצ'יפס. כן, לדבר הזה עם המעטה הפריך והפנים הרך, ששורף את הלשון וקורא לחברים נוספים לבוא אחריו (כי כולם יודעים שאין דבר כזה לאכול רק צ'יפ אחד).
החצי אומר, שאין טעם לחלום על דברים חסרי סיכוי, אני נוטה שלא להסכים. להלן ההוכחה: צ'יפס עם מעטה פריך ופנים רך ובדיוק כמו חברו המוכר יותר, גם מצ'יפס ארטישוק איאפשר לאכול רק חתיכה אחת. ראו הוזהרתם.