איאפשר פשוט לקום וככה סתם להכין מרק. מסביב לכל צלחת מהבילה אצלנו יש פולחן שלם, יש סיבה להכנתו ויש גם סיפור. הסיבות והמתכונים לא משתנים אף פעם וזה רק נראה שההכנה היא כדרך אגב. זאת השיטה לוודא שתהיה בריא, תרגיש אהוב ועל הדרך לא תהיה רעב.
המרק שאמא שלי מבשלת לפיצקית, תמיד טרי "מעכשיו" ומלא באיטריות ביצים, גזר ועוף. האמת היא שהוא דומה יותר למנת איטריות עם פולקה שבמקרה נרטבו קצת במרק צח, אבל הפיצקית כבר יודעת לצפות למרק של סבתא ולרגע שבו תוכל לשאוב את האיטריות הארוכות, להציף את הכול במרק ולצחוק. והסבתא? בשבילה אין דבר יותר נעים בעולם מצלחת ריקה באמצע ים צהבהב.
גם המרק של סבתא שלי סמיך. לרוב זה מרק ירקות אדום עם כרוב וכפי שסבא שלי נהג להגיד, עם טעם עשיר יותר מיין טוב. את המרק הוא היה אוכל כשהוא עדיין מבעבע, ישר מהגז ולא היה מקבל מעלה אחת פחות. את המרק הוא לא היה מחליף בשום דבר אחר בעולם והסבתא? הייתה מחייכת לעצמה בכל פעם שהיה אומר את זה ומחממת לו את המנה עוד קצת.
גם אני אוהבת את המרקים שלי סמיכים מאוד ומלאים בטעמים. המרק הזה, הוא זיכרון מהמטבח היחיד שבו זכיתי לעבוד ואני בדרך כלל מכינה אותו בשבילי, כדי לחזור לכמה רגעים נעימים למקום שהלוואי והייתי בו עכשיו. והאחרים? טוב, הפיצקית מוכנה לטעום והחצי אוכל בתיאבון ומברך על זה שהחציל הזה לא עושה לו צרבת. ואני סתם מרוצה כי כולם אוכלים.