אצלנו לא מדברים רע על לחם. מכבדים אותו באדיקות וביראת כבוד, כמו שאחרים מכבדים חוקי כשרות. החוק אומר שתמיד אוכלים לחם עם הכול: עם המרק (קדוש שני אצלנו), עם הסלט, עם הבשר ועם התוספות. אפילו הקינוח היה מורכב לפעמים מפרוסת לחם לבן עם חמאה וסוכר, ובעונה הטובה היו גם פרוסות אגס. לא אכלת לחם? ארוחת הצהריים שלך לא נחשבת, גם אם חיסלת חצי עוף עם תריסר תפוחי אדמה (הצלע האחרונה בשילוש הקדוש שלנו) ואתה עתיד להיענש בתחושת רעב עד לארוחת הערב.
להגנתנו ייאמר שזה פטנט מצוין כשאין מספיק אוכל או כשהוא פשוט לא טעים. הכול משתפר כשמערבבים איתו פרוסת לחם שיפון (טרי מאוד,חמים, עם קרום קשה ופנים לח וחמצמץ...תנו לי שנייה להתעשת) וחמאה טובה.
מכל הדברים שלמדתי להכין בעצמי, אבא שלי התרשם מכיכר פשוטה. לא עוגות קונדיטוריה מרובות שכבות, לא פלוב בוכרי "של גברים", אלא לחם בצל פשוט, נטול שושלת מחמצות וסטרטרים. כראייה לכך, הוא חוסל בלוויית חמאה וסכין בלי לטרוח לגעת בארוחת צהריים והמתכון נכנס אצלי לרשימת המועדפים.