"תראי! הילדה רוצה אוכל אמיתי! מה את נותנת לה גבינות? בואי קחי משהו טוב: פרגיות, שניצל, יש מבצע על טחון..." הקצב שיגר אלינו מבט מלא ציפייה. "תגידי, אמא, אני רוצה שניצל" הוא פנה לפיצקית שלי, אחרי שהרגיש כי המנגנון "אמא פולנייה" ממאן לפעול. נפרדנו מלודה במעדנייה ועמדנו משתהות. הפיצקית משכה לכיוון אהבת חייה, הבמבה הוורודה מאוד ואני ניסיתי להימנע מכך בכל מחיר שכן נכנסנו רק כדי לקנות גבינה. "תגידי, רוצה קציצה?" שאלתי בתקווה לבלבל את חדורת המטרה שלי. היא עצרה ולרגע הייתי גאה בפומה הקטנה שבה שתוך רגע חישבה מסלול מחדש לכיוון הקצבייה. "אני רוצה את זה", אמרה והצביעה על שניצל. הקצב בעודו מתמוגג ארז לנו כמה וטחן שני קילו בשר, כי מבצע זה מבצע וגבינה זה לא אוכל.
השניצל נאכל ואני שנשבעתי לא לחזור לסופר בשבוע הזה, עמדתי והכנתי כרוב ממולא בבשר שקנינו, גם כי זה אוכל אמיתי אבל בעיקר כי הפומה שמה ווטו על קציצות.