מעשה בכרובית שחלמה להיות משהו אחר. בתוך מגירת הירקות הקרירה, היא ישבה ותהתה כיצד תבטא עצמה ואת שאיפותיה להיות משהו אחר, יצירתי יותר, משביע יותר, בריאותי פחות. לצידה ישב הברוקולי ותמה על תשוקות אלה. "מה לך ולדברים האלה?" שאל אותה בהתנשאות, "את ירק כמוני ועלייך לשמוח שבקרוב תהפכי לאנטי פסטי בתנור. הילדה תכרסם אותך בהנאה ותקבל את מנת הירקות היומית שלה. תסתפקי בזה." אבל הכרובית נשענה על צידה ומלמלה בעצב, "הילדה אוהבת פסטה יותר, היא אוכלת אותנו רק כי אנחנו נראים כמו עצים קטנים וזה מצחיק אותה. אבל פסטה היא אוהבת באמת. אוח, אני רוצה להיות פסטה". "פסטה?" לעג הברוקולי, "זה לעולם לא יקרה." הפטיר.
עברו ימים ושאר שכניהם נעלמו אט אט מהמגירה, חלקם הסתננו לקציצות, אחרים פלשו למרק. הכרובית והברוקולי חיכו לשעתם. כשהגיע זמנם והם יצאו מהמגירה וראו כי ממתין להם סיר מים רותחים על הגז. הכרובית נאנחה בעצב בעוד שהברוקולי שמח לאידו. "פסטה, הא? הרי אמבטיה במים רותחים היא ההקדמה הבדוקה לשיזוף בתנור, תתאפסי ואל תהיי רופסת!" הכרובית זרקה מבט לתנור כמשלימה עם גורלה, אך הפלא ופלא, הוא לא היה דלוק בכלל. לפני שאמרה דבר, התערבבו פירוריה עם פירוריו הירוקים של חברה הספקני, בושלו במי מלח וסוננו. "אנחנו פסטה! אנחנו פסטה!" צהלה הכרובית בין הברוקולי ההמום מעט. "זה לא ייתכן." מלמל לעצמו וחטף מטר קשיו, חמוציות ופטרוזיליה על הראש. "אנחנו לא פסטה, הפסיקי תיכף ומיד! אף אחד לא אוהב מתחזים! עוד תראי שיזרקו אותנו לפח". "לפח? אללי!" הכרובית שתקה.
אבל הרגזן הירוק טעה. הם לא הגיעו לפח, אלא נאכלו בתיאבון. ובין ביס לביס הכרובית חשבה כמה נפלא להגשים חלום, גם אם זה לא בדיוק באופן שתיכננת.