ריזוטו כתום עם גרעיני דלעת פיקנטיים, עשוי במיקרו

מה יותר נורא מחשק עז למשהו טעים וגילוי מצמרר שבלון הגז נגמר? בעיני, רק חשק עז למשהו טעים, בלון גז גמור ו-הפסקת חשמל. פעם, הייתי מזמינה פיצה ונהנית מתחושת ההשתוללות הפראית, שנוצרת מתערובת של גבינה מותכת עם קורט בזבוז. היום בהיתי בעצב בבטטות ובדלורית שהבטחתי להן כי אכין מהן מרק, והחלטתי כי כל עוד יש חשמל בבית, אין לפזול לעבר המגנטים על המקרר.  

לעומתי, הקלמטינות נראו בשיא, כמו שמשות קטנות מליאות שמחה ותחושה חגיגית, על שום השנה האזרחית החדשה שהתקרבה בצעדי ענק. זה כנראה החלק הרוסי שבי שמקשר ביניהן לבין הדבר המדהים הזה שקורה פעם בשנה ונקרא באופן שגוי לחלוטין- "הסילבסטר". ככל הידוע לי, אפילו בישראל, עדיין מסתובבים רוסים רבים הסבורים כי אין שולחן חג בלי וזה מקריסטל, מליאה בקלמנטינות לקינוח.  

המחשבות על החג גרמו לי להתגעגע לשלג אמיתי וכבד כזה, עשוי פתיתים לבנים שאפשר לחפון ולזרוק על אחרים... בדיוק כמו ריזוטו (שכן, גם הוא כבד, לבן וגם אותו אפשר לזרוק על אחרים, אם הוא לא יצא משהו, כמובן). "ריזוטו במיקרו?" ישר נזעק מישהו. ואני אומרת: "ברור שכן!" מדובר על אופציה מעולה לחסרי הגז, הסבלנות ורצון לעמוד 20 דקות ליד הכיריים בלי יכולת לזוז.