מידי פעם החצי מגיע הביתה עם עיניים בורקות ומספר בהתרגשות על דברים שאכל באותו יום. כן, גם לו יש נשמה של פודי, רק שהיא חבויה עמוק בפנים. ממש עמוק בפנים. הוא לא יתרגש ממרכיבים טריים או טכניקות שטרם ראה, להיפך - הרבה פעמים הוא יגיד "לא נפלתי" על דברים שמעוררים אצלי קולות לא נאותים בזמן אכילתם. מה שכן, הוא מתרגש מצירופים לא צפויים. נכון מידי פעם מדובר על מנות תוצרת עצמו כגון טחינה ואורז, אך לעיתים רדאר הפודי שלי מתחיל לפעול לשמע הדברים שהוא אומר: למשל "סלט עם כל מיני ותפוחים פרוסים דק!" או "גפרורים של סלק חי במנה!" אני בטוחה ששמעתי על האחרון, כשהיה רעיון ממש מהפכני, הרבה לפני רוב המסעדות בתל אביב, אם כי לא ניסיתי את זה על עצמי.
עניין התפוחים בסלט נדחה תחילה על הסף. עד היום אני זוכרת סלט וולדורף מסוים במסיבת פיג'מות אצל חברה בתיכון. משהו שם לא עבד בשבילי בכלל וביטל את האפשרות של הוספת פירות לסלטים למשך שנים רבות (אני לא מספרת כמה) אצלי.
והנה הוא בא, מתלהב מתפוח ירוק, פרוס דק, עם אגוזים. הפולנייה התחרותית שבי התעוררה - ברור שאני אכין כזה וברור ששלי יהיה יותר טוב. והנה, הוכן! בדיוק בזמן לחג הכי תפוחי בשנה.