הבצל היה מרוצה מעצמו מאוד. הייתה לו סיבה טובה לכך, לא היה תבשיל אחד שהוא לא השתתף בו וגם על הסלטים והמרקים לא פסח. "הכול מתחיל בי", היה אומר מרוצה ונשכב על צידו הזהוב. לאחרים לא נותר אלא לקבל את השתלטותו על המטבח, כך יצא שאפילו למאפה שמרים הוא נדחף והיה לאחד המרכיבים העיקריים לצד הקמח.
כשהתחילו ההכנות לממולאים, קפץ מיד. "מה רע בבצל ממולא בעצמו? ממילא אני המרכיב העיקרי, אז אין סיבה למלא אותי בנחותים ממני". הירקות האחרים הצטופפו בפינות השיש וניסו לא ליצור קשר עין כדי לא להביך את עצמם או את הדובר. ואכן, הבצל כולו נגרף ממקומו, טוגן ובושל, תרם את טעמו לרוטב והשתדך בגאווה לבשר הטחון ולתבליניו. שעתיים חיכו על אש קטנה, מתרכזים ומתקנים את הטעמים. לבסוף הוכרז הפסק דין: הממולאים הטובים ביותר שהכנתי- מלאי טעם ואווריריים כנדרש! הבצל התהלך בגאווה והביט בסובבים אותו: ראו נא, איזה הישג. ורק צחקוק קטן וירוק הפריע וגרם לו לבדוק שוב את הנוכחים. "קישוא?! מי הכניס קישוא למילוי שלי?!" שאג. אבל הצחוק התגבר והתגלגל בין כולם שהבינו כי במטבח כל הירקות ניתנים להחלפה.